top of page

סיפור חדש

מפעם לפעם אני חושב שברגע זה המאבק בחברה הישראלית הוא על המקום בסיפור. על השליטה בו. קודם לשבעה באוקטובר הסיפור הישראלי היה סיפורה של אוליגרכיה מורמת מעם, זאת שיודעת טוב יותר מאיתנו מה טוב לנו, בטוחה בעוצמתה, ביכולתה לדאוג לעצמה או לבוחריה בלבד, ולהסתפק בהבטחות ללא כיסוי על ביטחון, רווחה ודמוקרטיה.


עד שהגיע אסון השבעה באוקטובר והמהפך.


הסיפור ההוא לא מעניין אותנו יותר. הפכנו דף ובו אנחנו כותבים מדי ערב את סיפור חיינו ולא את סיפורם. ביום שלישי בשבוע החולף, מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 12 נמשכה שעתיים וחצי. שעתיים וחצי!!! לראש הממשלה והשרים נתנו 5 דקות מופקעות ואז עברו לסיפור שלנו. יחד עברנו על שמותיהם של כל הנופלים. המצלמה היתה בכל ההלוויות, בנגיעה, בצילום אחד או שניים, מילואימניקים פשוטים עם סיפורים קורעי לב על החלומות שהיו, הנשים שהתאלמנו ועמדו מול המיקרופונים וזעקו איפה אתה? איפה אתה.


אנחנו יודעים לבד מה היתה צוואתם. הם לא ביקשו למות, הם לא רצו לקדש אף שם רק לחזור הביתה, לחבק את הילדה שאך נולדה, לחזק את האמא שחיבקה חיבוק ארוך ארוך כאילו ידעה שזאת פרידה. אנחנו מכירים את החיבוקים האלה, כל חיינו אנחנו מחבקים כך ומחבקים אותנו, כי זה תמיד כמו לפני פרידה איומה. ופתאום הסיפור שלנו במרכז – של האישה מהמושב שמבשלת קציצות ונוסעת ומחלקת, איש בודד שנשאר בקיבוץ שחרב, החקלאים מהצפון שמשוועים הביתה, האבא שראה מחלון השירותים איך חוטפים את בתו, אימת החטופים ששם, ושל אלה שחזרו. סיפורם של המחלצים, המזהים, נושאי האלונקות, החיילות, נהגי האמבולנס, השוטרים בשדרות, אחות הלילה שמרטיבה את השפתיים, האח בשיקום שמנסה להעמיד בפעם הראשונה את החייל הפצוע על רגלו האחת, הזמר שבא לשיר בהלוויה, מי שמע, שרים בהלוויה.



לאן ממשיכים ללכת מכאן? ומה עושים עם הדאגה והצער? המסך נחטף מרוטמן ולוין, מיאיר ושרה ובנימין נתניהו, שסיפורם שלט ברמה במשך שנים כי הוא סוג של סידרה, כמו טראמפ – ייבחר או לא? יתפסו אותו או לא? יצליח לשגע את גנץ והשופטים או לא? פתאום זה לא מעניין יותר. רוטמן נסע לניו יורק ויאיר למיאמי ואנחנו כאן מהלוויה להלוויה, מספרים לעצמנו את סיפורנו שעדיין לא התאחד לכרך אחד אבל הוא מתגבש. אנחנו רוצים לחבק רגיל, להקשיב לכל הקולות, רוצים ארץ נהדרת עם אשר הנהג לא עם ביבי התחמן, כי אנחנו אשר, ולא יריב לוין. זאת אולי הסיבה שאיזנקוט התקבל, הוא התחבר לסיפור שלנו, האֶבֶל, ההיסוס, ולכן אלה מהסיפור הישן תוקפים, לועגים, כי הם מחוץ להוויה הישראלית החדשה.


בדיוק מהדבר הזה הם חוששים, מכך שהם לא מעניינים יותר. לא מעניין מה טלי גוטליב חושבת, ומה ברדוגו הכריז,

לא מעניין מה גנץ או גלנט אמרו, זה מין חוב שצריך למלא כדי להגיע לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, בערבים הארוכים של חורף שנת 24.


בתמונה: הזרים שנערמו על אחד עשר הקברים החדשים שנכרו השבוע בהר הרצל.



0 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page