top of page

בין שתי נשים


בתמונה: אליס שלוי מימין, ואימי, בצעירותה, משמאל.


מפעם לפעם אני נזכר באמא שלי. "נזכר" כלומר מהרהר בפעילותה הציבורית. לזכור אני זוכר יום יום. בעונה הזאת אנחנו (ילדיה ונכדיה וגם ניניה)נוהגים להעניק מלגות לזכרה לנשים פורצות דרך בתחום החברתי. השנה התמהמהנו (משפחות הבנים) אבל נשוב בשנה הבאה.

זאת היתה דרך ראויה להנצחתה, והצרכים רבים.

השבוע חשבתי עליה עם הסתלקותה של פרופסור אליס שלוי שהיתה צעירה מאמי בעשר שנים בדיוק. שתי נשים לוחמות, כל אחת על פי דרכה.

קצרה היריעה מתאר את תרומתה של אליס שלוי לחיזוק מעמד הנשים בישראל. היא הקימה את שדולת הנשים, הכשירה מנהיגות בקהילה הדתית ומנהיגות בחברה האזרחית בכללותה. היתה מורה ומחנכת מהמעלה העליונה, היתה בה ספקנות וחכמה והיא לא נתנה לשום מחיצה לצמוח על ידה. היא שלטה במקורות וכאישה מסורתית הניחה את היסודות לתפילת נשים בציבור, כשליחות ציבור ולא כמאזינות מעבר למחיצה. היו שנים שהיא היתה בוועד המנהל שפיקח על עבודתי ובכל פעם שדיברה חיפשתי בדבריה רמז לעבודתה של אימי ורוחי נעכרה לא פעם בגלל השוני.

למה השוני?

אמא שלי סיימה את המחזור הראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ב 1938. הלהט הציוני שלה גרם לה עזוב את משפחתה כשהייתה בת 18 ולעלות לפלסטינה לבדה. המשפחה כולה נרצחה.

אמא שלי לא הכירה מונחים כמו "העצמה", היא לא עמדה בשום הפגנה אבל בכל יום מימי חייה היתה יוצאת לעבודה מתוך עמדה עקרונית של שוויון. היא עבדה במוסדות הלאומיים לפני קום המדינה ואחר כך במשרד הסעד ובמשרד הרווחה. הדבר היחידי שראתה הוא את טובת האנשים הזקוקים לעזרה. היא הבינה שהטיפול באנשים מוחלשים מתחיל במשפחה ולכן הקימה את השירות למשפחה במשרד הסעד, נעה ונדה בין מוסדות של החברה האזרחית (אף פעם לא שמעתי ממנה את המונח הזה "החברה האזרחית". אלה היו רק מוסדות. מוסד לקשיש, מוסד לפגועי נפש, מוסד לנשים שהאלימות בבית וברחוב הכריעה אותן).

אבל אמא שלי חיה במודע עם המחיצות: לבית הכנסת הלכה רק לתפילות במועדים שבהם נאמרת תפילת "יזכור", אבל בבית השתתפה בזמירות ובברכות, לפעמים בקולה ולפעמים במבט מהורהר. עד יומה האחרון היתה פעילה בכל מיני "מוסדות" כמו "מטב" שהיתה ממקימיו, שירות פסיכולוגי לנשים מוחלשות ועוד. היא ברחה מפוליטיקה והניחה לאחרים את העבודה התיאורטית. היא נגעה באנשים וניצחונותיה היו רק כשגרמה לשינוי בחייהם של מי שהיו זקוקים לעזרה.

השבוע חשבתי שאליס שלוי ואמא שלי השלימו האחת את השנייה. בעולם שסביבנו שבו המחיצות שבות וצומחות בקול חרון נורא, היורשות שלהן צריכות להתחיל את המאבק כמעט מראשיתו.

 

4 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page